הרווח שבין מחיאות הכפיים
— הייאו מיאזאקי, בשיחה עם רוג’ר איברט
בשבועות האחרונים התחלתי להתעניין בסרטי סטודיו גיבלי. לאחרונה ראיתי את ״המסע של צ’יהירו״ (Spirited Away), ואתמול בלילה ראיתי את ״הנער והאנפה״ (The Boy and the Heron). שני הסרטים הותירו בי תחושת רוגע מתמשכת. העולמות שלהם מוזרים ולפעמים מפחידים, אבל אחרי שהמסך כבה, משהו בתוכי התיישב.
מצאתי את עצמי תוהה מניין באה התחושה הזאת.
האנימציה יפהפייה, כמובן. אבל שוב ושוב חזרתי לקטעים שבהם כמעט לא קורה כלום. צ’יהירו יושבת ברכבת שנוסעת על פני מרחב עצום של מים רדודים. אנחנו יושבים איתה. יש זמן להביט מבעד לחלון, להבחין בנוסעים האחרים, להרגיש את המרחק שהיא עוברת.
הסרט מניח לחוויה להתפתח, בלי להסביר אותה מיד ובלי למהר להמשיך הלאה.
מיאזאקי קורא למרווח הזה ma (間). בשיחתו עם רוג’ר איברט הוא המחיש אותו בעזרת מחיאות כפיים. המרווח שבין המחיאות נותן לפעולה את הקצב שלה. בלי מקום לנשום, הפעולה הופכת להתרוצצות.
ההפסקות האלה נתנו לכל השאר מקום להיקלט. השקט נשאר איתי, והחזיר אותי לדברים שלמדתי הרבה לפני שהכרתי את הסרטים של מיאזאקי.
שדה שבו משהו יכול להופיע
אני קורא את קייג’י נישיטאני ואת הוגי אסכולת קיוטו. נישיטאני כותב על ״שדה הריקות״, kū no ba (空の場). המילה ba (場) פירושה מקום, או שדה.
השדה חשוב. זה המקום שבו משהו יכול להופיע, שבו משהו יכול לצמוח, שבו בניין יכול לעמוד. הפתיחות שלו מאפשרת למשהו לקבל צורה.
תפיסת הריקות של נישיטאני מערערת על העמדה שממנה אנחנו חווים את עצמנו כסובייקטים שעומדים מול עולם של אובייקטים. היבט אחד של הערעור הזה נשאר איתי: אנחנו יכולים להיות כל כך עסוקים בשאלה איך כל דבר קשור אלינו, שכמעט לא נשאר מקום לפגוש אותו כפי שהוא.
אנחנו נכנסים לחדר ומתחילים לסדר אותו סביבנו. אנחנו נכנסים לשיחה ומיד מכינים את התשובה. אנחנו פוגשים רעיון לא מוכר ומיד מחליטים לאיזו מגירה הוא שייך.
לפעמים צריך לחכות.
זה מה שחוויתי כשצפיתי ברכבת של צ’יהירו חוצה את המים. הסרט נתן לי זמן לפגוש משהו לפני שהחלטתי מה לעשות איתו.
המרווח, ma (間), נותן לחוויה מקום להתפתח. השדה, ba (場), נותן למשהו מקום לקבל צורה. שניהם מאפשרים למשהו לקרות.
מה שלימד אותי הרב שכטר
למדתי כמה קטעים מ״פחד יצחק״ של הרב הוטנר (קובץ מאמרים על המועדים) אצל ראש הישיבה שלנו, הרב אהרן שכטר. מה שאני זוכר בבירור הוא ההבנה שהוא הטביע בי: האותיות הן אבני הבניין של המציאות.
בדרך כלל אנחנו חושבים על אותיות כסימני צלילים שמצרפים למילים, ועל מילים ככלים לתיאור עולם שכבר קיים. בריאת העולם ב״עשרה מאמרות״ — בכל פעם ״ויאמר אלוקים… ויהי״ — והעיסוק באותיות ב״ספר יצירה״ (הטקסט הקדום שרואה בעשרים ושתיים האותיות את אבני הבניין של הבריאה) מבקשים מאיתנו לחשוב עמוק יותר. העולם נברא באמירה. הלשון שייכת למבנה של העולם.
זה אמור לשנות את האופן שבו מתבוננים באותיות. הצורות שלהן והיחסים ביניהן ראויים לתשומת לב, משום שהם מבטאים משהו שמונח ביסוד הקיום עצמו.
גם דרך התפקידים הדקדוקיים של האותיות אפשר לראות את היחסים האלה: מאיפה משהו בא, מה מקבל את הפעולה, ומה נמצא בתוך משהו אחר.
אני זוכר גם שלמדנו לשים לב לאופן שבו המשמעות של אות יכולה להתבטא בתפקיד הדקדוקי שלה.
מ׳ השימוש בראש מילה, שפירושה ״מן״, מצביעה על מקור: המקום שממנו משהו יוצא. ב״מן המים משיתיהו״ — המים הם המקום שממנו משה נמשה. ב״מקימי מעפר דל״, המ׳ של ״מעפר״ היא שמסמנת את נקודת היציאה. אני מקשר את זה לדימוי האימהי: ילד יוצא מאמו. להרחבה, ראו את התיבה ״מקום שבו חיים צומחים״ בהמשך.
הנו״ן של בניין נפעל, בצורות כמו ״נסתר״ ו״נברא״, מפנה את תשומת הלב למה שמקבל את הפעולה. יש הבורא, ויש הנברא — זה שנברא.
גם האות ב׳ מבטאת בדקדוק את היחס של דבר שנמצא בתוך דבר אחר. כאות שימוש בראש מילה, ״בְּ־״ פירושה ״בתוך״: דבר אחד קיים בתוך דבר אחר. ב״בבית״ התפקיד הדקדוקי והדימוי נפגשים: מקום שיש לו חלל פנימי, ומשהו ששוכן בתוכו.
כפי שאני זוכר את הלימוד, היחסים הדקדוקיים האלה עזרו להבין משהו על האותיות עצמן: מקור והתהוות, פעולה וקבלת פעולה, מקום ומה שהוא מכיל. גם בדקדוק אפשר היה לחפש את הדפוסים שדרכם המציאות מקבלת צורה.
ההבנה הזאת נשארה איתי גם כשלא חשבתי עליה במודע. שנים אחר כך, סרט יפני החזיר אותי אליה.
ראייה ושמיעה
הרבה פעמים אנחנו מתארים את האמת בלשון של ראייה. ״עכשיו אני רואה״. ״זה ברור״. הסבר נעשה ״בהיר״. אנחנו רוצים לעמוד במקום שממנו אפשר לסקור את הכול.
יש בזה כוח אמיתי. יש בזה גם פיתוי להאמין שברגע שראינו משהו, סיימנו להבין אותו.
הגמרא נותנת לכך דוגמה מרשימה (ראש השנה כו ע״א). כשהיא מסבירה את שיטת רבי עקיבא ש״אין עד נעשה דיין״, היא אומרת שבדיני נפשות בית הדין מצווה ללמד זכות — ״ושפטו העדה… והצילו העדה״ — אבל דיינים שראו בעצמם את ההריגה אינם יכולים למצוא לו זכות: ״וכיון דחזיוהו דקטל נפשא לא מצו חזו ליה זכותא״ (כלומר, אחרי שראו אותו הורג נפש, אינם יכולים למצוא לו זכות). מה שראו עלול להיות מוחשי כל כך, שהוא דוחק הצידה את שיקול הדעת שעדיין נדרש מהם.
״ראיתי במו עיניי״ כבר גומר את השיחה.
לשמיעה יש אופי אחר. משפט לוקח זמן. מישהו אחר צריך לסיים לדבר. המילים הבאות שלו יכולות לשנות את מה שהבנת מהראשונות. אולי צריך לשאול שאלה, לחשוב מחדש, או להקשיב שוב.
כדי להקשיב למישהו צריך להיות שקטים מספיק כדי שיהיה מקום לקול שלו.
זה עוזר לי להבין מדוע שמיעה תופסת מקום כה חשוב בתורה. ״שמע״ דורש משהו ממי שפונים אליו. יש כאן הזמנה להקשיב: לתת למה שמגיע אלינו מקום לפני שאנחנו משיבים.
רואים את הקולות
במעמד הר סיני, התורה מחברת בין שני החושים האלה בביטוי יוצא דופן:
וכל העם רואים את הקולות
חז״ל מתארים שעל כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם של ישראל. המפגש היה יותר ממה שיכלו לשאת.
אני מוצא את עצמי חושב על זה דרך ההבחנה בין ראייה לשמיעה. מה קורה כשדיבור מגיע אל אדם במיידיות ובעוצמה שאנחנו מקשרים לראייה? כשאין מרחק שבו אפשר לשקול אותו, ואין מרווח שבו אפשר לאסוף את עצמנו?
התורה מדגישה במקום אחר: ״קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים״. אני מבין את לשון הראייה כאן כביטוי לוודאות של המפגש, שהציפה אותם.
הבקשה שלהם ממשה נוגעת ללבי:
דבר אתה עמנו ונשמעה
הם היו זקוקים לתיווך. הם היו זקוקים שדבר ה׳ יגיע אליהם דרך קול אנושי, באופן שיוכלו לקבל ולהישאר בחיים.
כך אני קורא את בקשתם. האמת יכולה להיות יותר ממה שאנחנו מסוגלים לשאת. כדי לקבל אותה נדרש משהו מהמקבל, ולפעמים נדרש גם מישהו שיעזור לו לקבל אותה.
משה יכול היה לעמוד במקום שהם לא יכלו.
ומשה אמר:
ונחנו מה
מן ומה
המן שייך גם הוא לדיון הזה. כשבני ישראל פגשו אותו לראשונה, אומרת התורה:
ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא
בזיכרוני מהלימוד, ההבדל בין ״מן״ ל״מה״ — הנו״ן והה״א — היה חשוב. כפי שהבנתי את הדברים, ״מן״ מבטא ניסיון לזהות משהו, לתת לו מקום מוגדר בין הדברים שאנחנו מכירים. ״מה״ משאיר מקום למה שעוד לא נכנס לקטגוריות האלה.
זו קריאה של האותיות, מעבר לפשט של הפסוק.
המן הגיע מחוץ לסדר החיים המוכר להם. הם פגשו אותו לפני שידעו לקרוא לו בשם. לקבל אותו היה לחיות עם מתנה שעוד לא הבינו לגמרי מה היא.
זה נותן ממד נוסף לדברי חז״ל ״לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן״. קבלת התורה דורשת יכולת לפגוש משהו לפני שהכנסנו אותו לתוך מה שאנחנו כבר יודעים.
חז״ל מבחינים בין ״ונחנו מה״ של משה ואהרן לבין ״ואנכי עפר ואפר״ של אברהם. גם עפר ואפר הם שם של משהו. ״מה״ הולך רחוק יותר.
מה שלקחתי מהלימוד אצל הרב שכטר הוא שענוותו של משה הייתה חלק מיכולתו לקבל תורה. היא הייתה קשורה לאופן שבו הוא עמד מול מה שבא מעבר לעצמו.
למשה היו דעות נחרצות. הוא התווכח, פעל, הנהיג ונשא באחריות. הענווה שלו לא מנעה ממנו לעשות את כל זה. אבל החשיבות העצמית שלו לא הייתה צריכה למלא את כל השדה.
יש גם הסבר התורה לשמו: ״כי מן המים משיתיהו״. מים מקבלים את צורת הכלי שמחזיק אותם. בשבילי זה עוד דימוי לפתיחות לקבלה: היכולת לפגוש משהו בלי לדחוס אותו מיד לתוך הצורה של הציפיות שלי.
ויש גם ה-ma (間) של מיאזאקי: המרווח שנותן לפעולה מקום להיקלט.
המרווח שבין המחיאות וה״מה״ של משה התחילו להאיר זה את זה בעיניי. שניהם החזירו אותי אל המרחב שבו אפשר לקבל.
אותו דפוס מזכיר לי את אמא ואת אבא. גם זה מהרב הוטנר, כפי שאני זוכר.
הרחם הוא חלל פנימי שבו חיים יכולים לצמוח. הפתיחות שלו היא יכולת: לקבל, להכיל, להזין ולאפשר למשהו להתפתח. הזרע מביא את תחילתם של חיים שיכולים לקבל שם צורה.
בדימוי הזה הנשי והגברי הם שני צדדים של אותו תהליך. יש מקום שמקבל, ויש זרע שנכנס אליו. מתוך המפגש הזה מתפתחים חיים.
הדימוי האימהי מחבר שני דברים שעסקתי בהם: חלל פנימי שמחזיק חיים, ומקור שממנו חיים יוצאים. הדימוי האבהי מביא את הזרע שממנו אפשר לבנות משהו. אני שומע את הצלילים של אמא ואבא לצד מה ובָּהּ, ומוצא את עצמי חוזר אל היחס בין פתיחות לקבלה לבין מתן צורה.
כך הצלילים והדימויים מדברים אליי. אני לא טוען כאן משהו על המקור ההיסטורי של המילים.
רחם ריק יכול להיות מקום לחיים. שדה פתוח יכול לשאת בניין. הפסקה יכולה לאפשר לרגש להתפתח. החלל שבתוך אות עוזר לתת לאות את צורתה.
ברגע שאני מתחיל להתבונן מתוך ההבנה שהרב שכטר לימד אותי, הדוגמאות האלה כבר לא נראות לי מנותקות זו מזו.
הבית שבתוך הפה
בצורת האות פ המוכרת מכתב סת״ם אשכנזי, החלל הלבן שבתוך האות לובש את צורת האות ב.
שמה של האות פ הוא ״פה״. האות ב מזכירה את הבית: מקום שיש לו חלל פנימי.
הפה מכיל בית.
והאות ב היא גם האות הפותחת את בראשית. המדרש שואל מדוע נברא העולם באות הזאת. הבריאה מתחילה בב׳; ואות הדיבור מכילה בתוכה ב׳.
לאור מה שלימד אותי הרב שכטר, גם החלל שבתוך האות ראוי לתשומת לב. הקלף הלבן והדיו השחור יחד הם שהופכים אותה לקריאה.
זה מחזיר אותי ל-ba (場) של נישיטאני, השדה, ול״בָּהּ״ העברית: בתוך מישהי או משהו ששמו בלשון נקבה.
המילה היפנית מציינת מקום. הביטוי העברי מציב משהו בתוך משהו אחר. בית נותן ל״בתוך״ הזה מקום שאפשר לגור בו, ובניין מוסיף את הפעולה של מתן צורה.
השדה הוא המקום שעליו אפשר לבנות. בית מחזיק חיים בתוכו. הפה נותן לדיבור מקום להתהוות.
הפתיחות חשובה בזכות מה שהיא מאפשרת.
חז״ל מתארים שלוש דרכים שבהן האבות קראו למקום בית המקדש העתידי. אברהם קרא לו הר. יצחק קרא לו שדה. יעקב קרא לו בית.
הקריאה הבאה קשורה אצלי לזיכרונות מהלימוד, אבל אני לא יכול לומר בביטחון מה המקור שלה.
הר מעלה בי דימוי של מקום מחוץ לחיים המיושבים. עוזבים קרקע מוכרת כדי לפגוש אותו. יש בזה משהו שמתאים לאברהם, שעזב את ביתו ועמד בנפרד מהעולם שסביבו.
שדה כבר קשור יותר לחיי האדם. אפשר לעבד אותו. דברים יכולים לצמוח בו. יש בו מקום למה שעשוי להתפתח.
בית לוקח את זה עוד צעד. זה מקום שאתה גר בו ושייך אליו. מה שהתחיל כמפגש מחוץ לקרקע המוכרת נעשה מקום שאפשר לחיות בו.
זה עוזר לי להבין את הקשר שאני עושה אל ה-ba (場) של נישיטאני. השדה שלו והבית של יעקב הם דימויים שונים, אבל שניהם נותנים לנו דרך לחשוב על המקום שבו משהו יכול להופיע ולהישאר.
גם האות ב׳ מבטאת את היחס הזה דקדוקית. התחילית ״בְּ־״ פירושה ״בתוך״. בית נותן ל״בתוך״ הזה מקום מגורים.
ובצורת האות פ שדיברנו עליה, אותה ב׳ מופיעה בחלל הלבן הפנימי. האות של הפה מכילה בתוכה מקום.
השדה מאפשר צמיחה. הבית מאפשר מגורים. החלל שבתוך הפה מאפשר לדיבור לקבל צורה.
להקשיב בין מסורות
לעתים מתארים מסורות דתיות שונות כשבילים במעלה אותו הר, שכל אחד מהם מציע נוף אחר של הפסגה.
כאן אני מוצא את עצמי חושב על הקשבה.
אני לא צריך שנישיטאני, מיאזאקי, הרב הוטנר והרב שכטר יהיו כולם אותו דבר. ההבדלים ביניהם נותנים לי על מה לחשוב. סרט יכול לעזור לי להקשיב מחדש לתורה שלמדתי. תורה יכולה לעזור לי להבחין בסרט בדבר שאולי הייתי מחמיץ.
התחלתי ברכבת שנעה על פני מים. בסוף מצאתי את עצמי חושב על משה, על המן, על אותיות הבריאה ועל משהו שהרב שכטר הטביע בי לפני שנים. מפגש עם עולם אחר קירב אותי למשהו שנשאתי איתי מהעולם שלי.
העולם נברא באמירה. מתוך ההבנה שקיבלתי מהרב שכטר, יש בעיניי משמעות לשאלה אם אנשים ממסורות שונות מאוד יכולים להקשיב ולקלוט את צלילי המאמרים שבהם נבראו העולם.
הדמיון בין ma (間) ל״מה״, או בין ba (場) ל״בָּהּ״, לא מוכיח את זה. אבל הוא נותן לי משהו להקשיב אליו.